אמצעי התקשורת הרחבים שיש בעולם הפכו אותנו למתעדים הראשים בעולם, ואנחנו יכולים לתעד כל דבר אפשרי בלי לצנזר ובלי לחשוב, אך האם זה מוסרי ונכון, והאם כל האנשים יכולים לסבול את כל החשיפה הקשה הזאת, או שנהיינו חסינים להכול ? כל התשובות בהמשך עבודתי.מאז ומתמיד, כאשר היינו רוצים לקבל מידע כלשהו על מה שמתרחש, היינו משתמשים בכלים התקשורתיים הרחבים. אך התקשורת של פעם היא אינה התקשורת של היום. פעם, כאשר היו רוצים להעביר מסר מסוים או אם רצו להעביר ידיעה מסוימת, היו עושים זאת בעזרת העיתונים, שלטי חוצות וכרזות ואנשים היו מקבלים את כל המידע הזה ביום שלמחרת. הם היו חשופים רק למידע שהם באמת צריכים להיות חשופים לו וכך זה גם היה שומר על ביטחונם ופרטיותם של הרבה אנשים. כיום הרשתות החברתיות והצילומים העיתונאיים מגוונות והן תופסות חלק עצום מהיום-יום שלנו. התקשורת מעצבת לקהל הצופים את מה שהוא רוצה לראות וזה נקרא מסגור. בעזרת הגישה הטכנולוגית, היא עורכת סרטונים וכתבות כפי שהקהל ירצה לראות ולפי רצונותיו, וכך הם זוכים ברייטינג.עיתונות צהובה
בכתבה "עיתונות צהובה" שנכתבה על ידי רוביק רוזנטל בשנת 2005, מהתאר העין השלישית, ניתן לראות באופן ברור שאפילו מלפני 12 שנים העיתונות הפכה לצהובה ולא מעניינת. העיתונים האיכותיים התחילו להיעלם ומה שהחליף אותם זה העיתון הצהוב שמלא ברכילויות, לאנשים יש אפשרות להגיב על כל דבר, מה שיכול ליצור מהומה גדולה בקרב אנשים שדעותיהם שונות ובנוסף, כאשר מישהו נמצא בסיטואציה מסוימת, כל מה שנשאר לו זה לשלוף את הפלאפון שלו ולתעד הכל, וכל זה כבר יגיע לבד לכל הרשתות החברתיות ויהיה ניתן לראות את זה תוך מספר דקות על המסכים שלנו.העניין המשמעותי מאוד שאנו נתקלים בו הוא עניין החשיפה. האם זה מותר לחשוף מידע פולשני על פרשה כלשהי שיש לה התר פרסום או שהעיתונאי צריך להתחשב בציבור ולחסוך ממנו מראות קשים?
האם צריך לצנזר בחוק צילומים מזירות אסון?
כאשר התקשורת מעבירה לנו את המידע שמתרחש, היא מעבירה רק מה שנוח לה ומה שהיא חושבת לנכון לעשות. אך מכאן באה השאלה האם זה אתי לעשות את זה.
האירוע המרכזי אשר התחיל את עניין החשיפה למראות קשים הוא פיגוע קו 5 בתל אביב. ב-19 באוקטובר 1997, אירע פיגוע בתל אביב. באותו הרגע הגיעו לשם אנשי צילום ועיתונות ופרסמו מראות קשים ומזעזעים. פיגוע ההתאבדות פורסם על ידי אנשי מגוון אנשי טלוויזיה אשר הגיעו למקום האירוע תוך מספר דקות. עקב כך, משפחות ההרוגים גילו על יקריהם דרך הטלוויזיה בזמן שכל המדינה צופה, מבלי שאף אחד יבוא להודיע להם מלפני זה. תמונות קשות אלו פורסמו אפילו בעיתון ולכן באותה תקופה היו מחאות והמון אנשים עשו הפגנות נגד מראות אלו ולכן החליטו להוציא את חוקי האתיקה העיתונאית.במאמר "אתיקה בפרסום" שנכתב על ידי אורן טוקטלי ופורסם באתר עושים תקשורת, מציג אורן מספר סיבות שונות שמסבירות למה כלי התקשורת יכולות לפגוע בצופים ואיזה מן מחדלים זה יכול לגרום. אחד מן הסעיפים המרכזיים שהוא הציג הוא חוסר רגישות וטעם טוב. על פי דעתי זהו אחד מן הסעיפים החשובים ביותר שהוא הציג, מכיוון שחוסר הרגישות משפיע לרעה על הקהל הצופה ובמיוחד על הילדים שצופים בטלוויזיה. כל זאת בשביל שיהיה טעם טוב ושהשידור יהיה ראוי מספיק ויעמוד בסטנדרטים.ערוץ 1: פיגוע התאבדות בקו 5 בתל אביב, 19.10.1994
תקשורת מעבירה לציבור רק מה שנוח לה, מה שיכול לגרום להרבה סימני שאלה לעלות וכמו כן גם לערער באנשים ובכל המערכת אשר מתנהלת במדינה. להבדלים אלו יש שם, "עניין ציבורי" ו"עניין לציבור" עניין ציבורי- זהו עניין אשר מגיע לציבור,ומכאן והאלה זכותו של הציבור לקבל את כל המידע שהם רוצים לקבל עליו מבלי שיחסירו פרטים. זהו אינטרס לגיטימי שבעזרתו הציבור יכול גם לעצב את דעותיו וגם לקבל מידע חשוב מאוד כמו למשל: פוליטיקה, צבא, חינוך ועוד. מהצד השני יש את העניין לציבור- שכאן ניתן לראות שיש מידע על כל מיני דברים אך זה לא בהכרח משהו חשוב שהציבור חייב לדעת עליו. זה יכול להיות רכילות על אישיות מפורסמת או סתם פרסום מוצר. התקשורת חושפת אותנו למראות מאוד קשים ולדברים מאוד שוליים ולא חשובים, והם שוכחים שיושבים בבית אנשים וילדים קטנים אשר לא יכולים לספוג את הדברים והמראות האלו. היא שוכחת שהיא חייבת על פי האתיקה העיתונאית להתעסק בדברים החשובים שהיא באמת צריכה להראות, ולמרות זה היא מעבירה את המידע הכי שולי ולא חשוב ואת המראות הכי קשים.
האנשים נהיו חסינים להכול, לכל המראות הקשים ולכל הידיעות הקשות. מרוב שכלי התקשורת מגוונים ורחבים, ניתן לראות את כל התמונות האלה בכל מקום ובכל עת ולכן זה די קשה להיות חסינים מתמונות אלו.לדוגמה: רצח תאיר ראדה. כאשר אירע הרצח ב-6 בדצמבר 2006, התמונות של הגופה לא הפסיקו לזרום לטלוויזיה, ואף אחד לא דאג לצנזר את המראות הללו. הראו את הגופה של תאיר, את סימני האלימות, השירותים המגואלים בדם והשערות שנמצאות על כל גופה. מראות אלו הם מראות אשר מלווים המון אנשים במדינה ותמונות אלו הפכו להיות תמונות אייקוניות, כלומר, כאשר רואים אותם ישר ניתן לזהות מאיזה אירוע הן ומה קרה. דבר זה גורם לסבל מרחוק. תופעת "הסבל מרחוק" אומרת שיש צופה בצילום של סבל אנושי והופך בעצם הצפייה לעד לסבלם של אנשים הרחוקים ממנו פיזית או תרבותית."עייפות המלחמה" זה שכבר אין כוח לראות תמונות זוועתיות בגלל שיש כבר תמונות כאלה. צילומים אלו אינם פועלים על הצופה (הם מותירים לנו התפעלות רגשית בלבד).
סדום - רומן זדורוב מורשע ברצח באמצעות בידוי ראיות
לפי דעתי, זה אינו דבר מוסרי לעשות וזה מאוד קשה עכשיו לאכוף את תמונות אלה. כולם נהיו הצלמים של העולם וכולם יכולים לתעד הכל ולעלות הכל לרשתות החברתיות ולשתף את זה עם שאר חבריו, וכך כל ידיעה עוברת האלה עד שהיא מגיעה לחדשות. התקשורת צריכה לשנות את דרכה ולהפוך את עצמה לארגון מוסרי ונכון ולהראות מה שבאמת חשוב ומה שבאמת מעניין את כל האנשים ומה שיכול לעזור להם בעתיד ולתת להם הרגשה של ביטחון. הם צריכים לסנן את כל המראות הקשים מכיוון שזה הופך את האנשים לחסינים מכך והם שוכחים שיש לאנשים נפש רגישה. לאנשים שבעולם צריך להישאר טיפה רגש, רגש המראה אהבה ורחמים על אנשים אחרים, ולפעמים כאשר הם נחשפים לתמונות כאלה, הם הופכים להיות חסרי רגישות ולפעמים גם בעלי רוע. ניתן לומר שהפכנו להיות כמו "רובוטים" של התקשורת, אנו מתנהלים לפי מה שהתקשורת מפרסמת, מאמינים להכל ומושפעים מכל כתבה או פרסום וגם כך אנו מגבשים את הדעות הפוליטיות שלנו. זוהי נקראת גישת המראה- התקשורת משקפת את המציאות שלנו, גם אם לפעמים אין אמת.- כמוני
לדילמה זו יש יתרונות וחסרונות. לפעמים זה טוב שאנשים אלו נחשפים דברים כאלה מכיוון שזה מראה להם את המציאות אשר באמת מתרחשת בחוץ והתקשורת אינם מכניסה אותם לאשליה שכל מה שקורה בחוץ זה ורוד ויפה. זה מחסן אותם והופך אותם לחזקים, אך החסרונות רבים מאשר החסרונות. ישנם המון אנשים אשר לא יכולים להיחשף למראות אלה וכאשר מראים להם תמונות קשות זה לא נעים להם ואפילו מאוד קשה להם, אך הם חסרי אוני מכיוון שאין באפשרותם את הבחירה,האם כן לראות את תמונות אלה או האם לא לראות את תמונות אלה. כאשר אנשים בוגרים יושבים לראות את החדשות, לפעמים מצטרפים אליהם גם הילדים שלהם הקטנים. ילדים קטנים הם ילדים בעלי נפש עדינה אשר אינם נחשפו עוד לכל מיני מראות קשים, ולכן זה לא בסדר להראות להם את הדברים האלה. זה יכול לפגוע בהם, להכניס אותם לחרדות ופחדים והם יצטרכו להסתובב עם הרגשה של פחד. בנוסף, כשהתקשורת מראה את כל התמונות השוליות והלא חשובות וכאשר היא לא מציגה להם את כל הדברים שהם באמת צריכים לשמוע, נפגע להם האמון בכל המערכות במדינה, ובעצם הם לפעמים מקבלים מידע שגוי ולא נכון בגלל שהם לא מקבלים את כל המידע שהם צריכים לקבל. צריך לחסוך מן הציבור את כל המראות הקשים ! דוקטור דליה לירן-אלפר כתבה מחקר אשר מציג את הבעיה העיקרית שאני מתעסקת בה, והיא התכנים אשר מוצגים לנו בטלוויזיה, אך היא מתמקדת על עולם הילדים. בטענתה, היא מציגה את תכני הטלוויזיה של היום לעומת תכני הטלוויזיה של פעם. כיום כל ילד בישראל מבלה את רוב היום שלו מול מסכי הטלוויזיה והמחשב ונחשף לתכנים לא רצויים ולא מקובלים, לעומת פעם, שהתכנים היו הרבה יותר חינוכיים ומעניינים והיה אפשר ללמוד מהם משהו.
ילדים צעירים ואמצעי התקשורת.pdf
null
דפנה למיש, עורכת מדעית של האוניברסיטה הפתוחה, עוסקת גם היא בעניין הילדים והתכנים שהם נחשפים אליהם. כיום כל הילדים נמצאים בתחרות אחד עם השני, מי יותר מקובל ולמי יש יותר, אך כל זה השפעה חד משמעית של האינטרנט והטלוויזיה. בטלוויזיה של היום מציגים להם שמי שנראה יותר טוב, מי שיותר מצחיק ומי שיותר חזק הוא המנהיג והוא המקובל בחברה, וכך בעצם עובר הזמן והיכולת לשנות את דפוס ההתנהגות של הדור הנוכחי רק הולך ונעלם. הילדים נחשפים לדברים שהם אינם צריכים לראות ולכן זה מה שקובע להם את התנהגותם, אופיים ואפילו את חבריהם. דפנה מציינת שאת אמצעי התקשורת החדשים לא ניתן לשנות ואי אפשר לאכוף, זה אנחנו וזה חלק מאיתנו, וכן אנחנו גם לא יכולים להתקיים בלי זה. התכנים הקשים והלא ראויים נמצאים בכל מקום וכך גם ההורים לא יכולים להיות מודעים למה שהילד שלהם רואה. תכנים אלו יכולים לגרום לפגיעה רגשית או פיזית ואפילו לרצות לחקות מישהו מסוים.ילדים רואים טלוויזיה: הבעיה והאתגר
"בנות 12 תכננו לרצוח חברתן לכיתה ולקבור אותה בבור" - וואלה! חדשות
לאחר דבריה של דפנה למיש, החלטתי לפרסם את הכתבה "בנות 12 תכננו לרצוח את חברתן לכיתה ולקבור אותה בבור" דפנה בדבריה הציגה שהילדים של היום מושפעים רבות מן התכנים אשר מוצגים להם באמצעי התקשורת השונים, הם מתנהגים ומתנהלים לפי התכנים וקשה לעצור בעדם. בכתבה זו מציגים ארבע בנות בכיתה ו' ממרכז הארץ אשר תיכננו לרצוח את חברתן בכיתה. בתיאור הרצח הן הציגו במדויק את תכנון הרצח שנעשה בסדרת הטלוויזיה שהן צפו בה. התכנית הינה "גאליס" תכנית של בני נוער אשר משודרת בערוץ הילדים ואף היא מציגה תכנים לא הולמים. כמו כן ניתן לראות שצפייה של ילדים במראות קשים יכולה להוביל למעשים לא רצויים ולא נכונים, אפילו לילדים קטנים בכיתה ו'. וכמובן אפשר לציין שוב שהאכיפה מצד ההורים היא לא עקבית ומאוד קשה עקב כך שהם יכולים לצפות בתכנים אלו בכל מקום.
"תמונות קשות לצפייה": האם התקשורת צריכה לשדר הכול? - גלובסאני בחרתי בנושא זה מכיוון שזהו נושא השנוי במחלוקת. מצד אחד יש הטוענים כי זה לגיטימי להראות מראות קשים וזה מחזק המון אנשים ובנוסף לכך גם מעורר אותם למציאות הכואבת, אך מהצד השני יושבים בבית אנשים שלא קל להם לספוג את המראות האלו. אני חושבת שצריך להוציא חוק נגד פרסום תמונות אלו ולמנוע מהאנשים לעלות אותם לרשתות החברתיות. האכיפה אחרי דבר זה היא קשה וכמעט בלתי אפשרית, אך אם היא תעזור ואפילו בקצת, זה גם יועיל. זהו נושא חשוב שחייב לעלות את המודעות שלו. תמיד צריך לזכור שיש לא מעט ילדים אשר יושבים בבית עם ההורים שלהם ורואים טלוויזיה ותוך כדי רואים את תמונות אלה ונפגעים מאוד מכיוון שהנפש שלהם עדינה והם אינם היו חשופים בעבר למראות כאלה. כפי שציינתי, תמונות אלו יכולות לערער את הביטחון של האנשים במדינה ולפגוע באמון של האזרחים בממשלה ובמערכות במדינה.
לא אחת הצילומים הביתיים וצילומי מצלמות האבטחה קשים לצפייה. לדברי הפסיכולוגית פרופסור לילך שגיב, מחקרים רבים בנושר מראים שלצפייה באלימות יש השלכות שליליות של הגברת התוקפנות של הצופה, אך כשהאלימות משודרת במהדורת החדשות, הסלקציה העצמית בעייתית יותר, כיוון שלא מדובר באופן מובהק בפלטפורמה שאמורה להראות תמונות אלימות. אנו צופים בקורבן בנשימתו האחרונה, מביטים בעיניי רוצחים ואיש לא מתרגש כאשר מזהירים שהתמונות קשות לצפייה. ומכאן עולה שאלה מאוד חשובה: איפה נחצה הקו האדום?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה